האריה עדיין בחדר: סופו של העתיד הלינארי
השינוי השקט שטרף את הקלפים - מה צופן לנו העתיד?
תעצרו רגע. תחשבו על החיים שלכם לפני שש שנים. על הסיפור שסיפרו לנו מגיל צעיר: תלמד, תעבוד, תתקדם ותצא לפנסיה.
זה היה החוזה הלא כתוב שלנו עם העולם. פשוט. לינארי. מנחם.
ואז... העולם פשוט שינה את הכללים - בלי לעדכן אותנו.
השינוי הזה לא קרה ביום אחד, אלא בטלטלה מתמשכת: מגפה עולמית, מלחמה באוקראינה, אינפלציה, עליות ריבית, גלי פיטורים, 7 באוקטובר, איראן ומהפכת הבינה המלאכותית.
זה לא רצף אירועים מקרי. זו מערכת שמטלטלת את היסודות התרבותיים והפסיכולוגיים שעליהם בנינו את חיינו.
הנתון ששובר את השקט בחדר
מכון גאלופ חושף כי 44% מהעובדים בעולם חווים סטרס יומיומי גבוה - המספר הגבוה בהיסטוריה.
אבל זה לא בגלל שיש יותר משימות. זה בגלל שיש פחות ודאות.
וודאות היא הציר הנוירולוגי שמאפשר למוח שלנו לתפקד. וכשהיא נשברת - משהו בנו נסדק.
אנחנו חיים בתוך "הלם אי-ודאות מתמשך"
קרן המטבע הבינלאומית הגדירה את התקופה הזו כהלם אי-ודאות עולמי מתמשך. זה לא משבר נקודתי. זה מצב צבירה חדש.
תנודתיות בכל שכבה אפשרית:
- כלכלה: ריביות קופצות בקצב המהיר ביותר ב־40 שנה.
- גיאופוליטיקה: השיבושים הגבוהים ביותר מאז המלחמה הקרה.
- טכנולוגיה: בינה מלאכותית משנה מקצועות מהר יותר מכל מהפכה קודמת.
- ישראל: 7 באוקטובר, צפון, איראן והטראומה הלאומית.
ומה לגבי "מדד הפחד"? הוא כמעט ולא ירד חזרה לנורמה מאז שנת 2020.
למה? כי האריה נכנס לחדר - והוא לא יצא ממנו.
הסוואנה והספרינט שלא נגמר
הביולוגיה שלנו נבנתה לסכנה אקוטית: אריה רודף, אנחנו דופקים ספרינט, הסכנה חלפה, הגוף נרגע.
אבל אצלנו?
המגפה רדפה. ואז הריביות. ואז הפיטורים. ואז המלחמות. ועכשיו הבינה המלאכותית.
זה לא ספרינט. זו ריצה למרחקים ארוכים בלי קו סיום. אנחנו נמצאים בדריכות יתר כרונית.
גם כשאנחנו סוגרים טלוויזיה - האריה נמצא שם: במשכנתא, בכותרות, בשיחות מסדרון, בצמצומים.
ולכן אין באמת "ריסט". לא בסוף יום. לא בחופשה.
למה המוח שלנו קורס?
באוניברסיטת לונדון גילו משהו בלתי נתפס: המוח האנושי מעדיף כאב ודאי על פני אי-ודאות.
בניסוי שנערך, כשהנבדקים ידעו שיש 50% סיכוי לשוק חשמלי - החרדה הייתה גבוהה יותר מאשר כשידעו שהם יקבלו שוק ב 100%.
אנחנו חיים היום ב 50% הנצחי הזה. המוח כל הזמן מחשב: "מה יקרה?" "מתי זה יקרה?" "מה אם...?" "ואם...?" זה לופ שמרוקן אותנו מבפנים.
וזה לא רק אנשים. זו המערכת כולה.
כשאנשים חיים במצב הישרדותי - ארגונים מאבדים את היכולת לייצר ערך.
מה קורה בפועל?
- קבלת החלטות איטית.
- ירידה בחדשנות.
- מנהלים נשחקים בשקט.
- פחד מסיכונים.
- גיוסי יתר שמתחלפים בגיוסי חסר.
- אסטרטגיות עוברות להקפאה.
- כישרונות עוזבים מוקדם מדי.
הארגון נהיה תגובתי. לא יוזם. לא אמיץ.
וזה קורה בלי שאף אחד הכריז על זה רשמית.
אנחנו צריכים מצפן לא מפה
בעולם לינארי מפה עובדת מצוין. אתה יודע את המסלול, את הציר, את נקודת היעד.
אבל כשהשטח משתנה כל שבוע? מפה היא חפץ דקורטיבי. מה שחשוב עכשיו הוא מצפן - יכולת פנימית של כיוון גם כשאין מסלול מוגדר.
זו המנהיגות החדשה: פחות חיזוי, יותר ניווט. פחות "ביטחון", יותר "מסוגלות".
שלוש יכולות שכל ארגון חייב לפתח עכשיו:
- זמן הגעה לכשירות מהיר: יכולת של עובדים ללמוד מחדש, להתאים מקצוע ולהתעדכן בקצב מהיר.
- חוסן מנהיגותי: מנהלים שיודעים להחזיק מורכבות, להוריד רעשים ולייצר בהירות בתוך ערפל.
- החלטות בתנאי אי-ודאות: לא "רק כשיש לנו את כל הנתונים", אלא כשיש 60% - וזה מספיק כדי לנוע.
העוגן חייב לעבור פנימה
במשך שנים חיפשנו ביטחון בעולם שבחוץ. אבל ביטחון הוא אשליה. העולם יזוז, יטלטל וישתנה - גם ב־2030 וגם ב־2040.
העוגן האמיתי היחיד הוא מסוגלות:
הידיעה שגם אם החוקים ישתנו מחר בבוקר - אני אדע להסתדר. אני אדע ללמוד. אני אדע להתאים את עצמי. אני אדע לנווט.
תעצרו! תסדירו נשימה:
כי אולי הגיע הזמן לעצור את הספרינט ולהביט לאריה הזה בעיניים. ופתאום נגלה את האמת המפתיעה האריה הזה שבע.
הוא לא מחפש לטרוף אותנו. הוא לא אורב בפינה.
הוא פשוט… שם. בן בית.
חיית המחמד הענקית והמוזרה של העולם החדש.
הוא יושב איתנו בסלון, רובץ בחדר הישיבות, נוכח בכל החלטה.
הפחד היה מהמרדף - אבל אין מרדף. אנחנו כבר גרים יחד.
וברגע שמבינים שהוא לא טורף אלא דייר - הדופק יורד. הגוף נרגע. והניהול משתנה: אנחנו מפסיקים לברוח ממנו, ומתחילים לנהל את הבית כשהוא בתוכו.
העוגן עבר פנימה. האריה נח בסלון.
אבל יש עוד משתנה אחד במשוואה הזו, שרוב הניתוחים הכלכליים מפספסים. בביולוגיה, קיים עיקרון פשוט: האורגניזם מתאים את עצמו לסביבה. כשהסביבה הופכת תובענית יותר, האורגניזם לא רק "סובל" - הוא משתדרג.
הריצה הזו בסוואנה אולי מעייפת, אבל היא הכריחה אותנו להפעיל "שרירים" ניהוליים ומנטליים שהיו רדומים במשך עשורים של יציבות מדומה. פיתחנו יכולות עיבוד מידע מהירות יותר. פיתחנו סבילות גבוהה לעמימות. פיתחנו גמישות קוגניטיבית ששום דור לפנינו לא נדרש לה.
האבולוציה עשתה את שלה: היא התאימה אותנו לטבע החדש. מבחינה אובייקטיבית, אנחנו לא "הדור השחוק". אנחנו הדור החזק והכשיר ביותר בהיסטוריה של שוק העבודה.
האריה עדיין בחדר? מצוין. הנוכחות שלו היא בדיוק מה ששומר עלינו חדים, מהירים ומוכנים לכל תרחיש.
תזכרו:
אומנם העולם מכתיב את השאגה, אך אנחנו מכתיבים את המסר.
Like this edition?
Connect with me on LinkedIn and never miss an update.
Subscribe on LinkedIn View Original Post
