החידה הבאה תנבא אם תצליחו את ראיון העבודה הבא

מחבט טניס וכדור טניס עולים יחד 1.10 דולר. המחבט עולה דולר אחד יותר מהכדור. כמה עולה הכדור?

אל תחשבו יותר מדי, תפתחו שעון, יש לכם חמש שניות לענות.

מה עניתם?

רוב האנשים עונים 10 סנט, וזו טעות. אם הכדור עולה 10 סנט, המחבט יעלה 1.10 דולר, וביחד זה כבר 1.20. הפתרון הנכון הוא חמישה סנט בלבד.

זה בדיוק מה שפרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל, גילה במחקריו. המוח שלנו פועל בשתי מערכות חשיבה שונות. מערכת 1 היא אינטואיטיבית – מהירה, מגיבה מרגש ורושם ראשוני. היא “מרגישה” תשובה שנשמעת נכונה, גם אם היא שגויה. מערכת 2 היא אנליטית – איטית, בוחנת, מחברת ובודקת. זו המערכת שמגיעה לתשובה הנכונה, אבל היא דורשת מאמץ.

רובנו ביום יום פועלים מתוך מערכת 1. אנחנו חושבים מהר, מגיבים על סמך תחושה ופועלים לפי אינטואיציה. עכשיו תחשבו על ראיון עבודה. מראיין עייף, אחרי סבב ראיונות ארוך, פוגש אתכם. ברוב המקרים הוא לא מפעיל את המערכת 2 האנליטית אלא את האינטואיטיבית – אינטואיציה, תחושת בטן, “כימיה”. ופה זה כבר לא תמיד לטובתכם.

אז מה יגרום לו לא ללכת לפי התחושה בלבד? צריך לשנות לו את מערכת החשיבה, להעביר אותו ממערכת 1 למערכת 2 – ממערכת של אינטואיציה למערכת חושבת.

איך עושים את זה בפועל? אפשר לשאול שאלות שמכריחות אותו לעצור ולחשוב, כמו “איך אתם מודדים הצלחה בתפקיד הזה?”, “מה מאפיין עובדים שהצליחו כאן באמת?”, או “איך אתם מגדירים הצלחה בארגון?”. עצם הרגע שבו הוא נעצר לחשוב מפעיל אצלו את מערכת 2.

מבחינה מוחית, מערכת 1 פועלת בעיקר באזורים האחראים על תגובה רגשית, זיהוי תבניות וזיכרון אסוציאטיבי – אמיגדלה, אינסולה וסטריאטום. זו חשיבה אוטומטית, מהירה וחסכונית באנרגיה. מערכת 2 לעומת זאת דורשת גיוס של הקליפה הקדם-מצחית – האזור שאחראי על בקרה, תכנון, השוואת מידע, ניתוח סיבתי ועכבה רגשית. זו חשיבה מודעת ומאומצת, שדורשת משאבים מטבוליים כמו גלוקוז, חמצן ותשומת לב.

כשהמראיין מפעיל את מערכת 1, זה לא רק תחושת בטן. בפועל מופעלות אצלו הטיות קוגניטיביות רבות, שתועדו במחקריהם של כהנמן ותברסקי. הן גורמות לו לפרש מידע בצורה שמחזקת את מה שכבר האמין בו מראש. כך למשל, אפקט ההילה גורם לכך שאם מועמד כריזמטי ונעים בשיחה, המראיין יניח שגם ביצועיו יהיו גבוהים. הטיית האישור גורמת לו לחפש רק עדויות שיאשרו את הרושם הראשוני. והטיית הזמינות גורמת לו להיזכר במועמד דומה מהעבר ולפרש אתכם דרכו – גם אם הנתונים שונים לחלוטין.

במילים אחרות, כשאנחנו אומרים שמראיין “פעל לפי אינטואיציה”, אנחנו בעצם אומרים שמוחו בחר בדרך הקלה והמהירה, גם אם היא פחות מדויקת.

וכאן מגיע רגע הגילוי הגדול: כשאנחנו נכשלים בחידת ה־1- סנט, זה לא מפני שאנחנו טיפשים אלא משום שהמוח שלנו מתוכנת לבחור את הדרך הקלה. עכשיו תדמיינו שמראיין עושה את זה, לא עם מספרים, אלא עם בני אדם.

פעם ראיינתי מועמד מבריק ממש. כל הנתונים שלו היו מושלמים בול על הנייר, אבל משהו בי לא התחבר אליו ולא ידעתי לשים את האצבע. אחרי כמה חודשים גיליתי שהוא התקבל לחברה אחרת – ושם הבנתי שהוא ממש פרח. רק אז הבנתי: זה לא שהוא לא התאים, זו אני שהפעלתי פשוט את מערכת 1 שלי. גם אני, כמראיינת וכחוקרת התנהגות לא מעט, מוצאת את עצמי לעיתים שופטת מתוך אינטואיציה. כשמועמד מדבר בביטחון, משהו בי נרגע. כשמישהו עונה לאט מדי, מערכת 1 שלי כבר מייצרת פרשנות. הרגע שבו אני מזהה את עצמי שופטת לפי תחושה הוא בדיוק הרגע שבו אני מזכירה לעצמי לעבור למערכת 2. וזה לא קל כמו שחושבים.

המסקנה ברורה: לא משנה אם אתה מראיין או מועמד, הדרך היחידה לקבל החלטות מדויקות יותר היא לעצור רגע לפני התגובה האוטומטית. המוח שלנו תמיד יעדיף את ה-10 סנט. השאלה אם אנחנו מספיקים מודעים למערכות הללו והאם אנחנו יכולים לשלוט בהם בריל טיים?

התשובה, אנחנו לא לגמרי יכולים לשלוט במערכת 1 בזמן אמת, אבל אנחנו יכולים לבנות הרגלים שמאלצים את מערכת 2 להתערב.

ושאלת השאלות, והאם אנשים שמפעילים את מערכת 2 מוצלחים יותר? מקבלים החלטות נכונות יותר?

אנשים שמפעילים את מערכת 2 לא בהכרח חכמים יותר - הם פשוט איטיים יותר לחשוב וטועים פחות מהר. מערכת 2 היא כמו בלם קוגניטיבי שמונע מאיתנו להיסחף אחרי הדחף הראשון, אבל היא לא ערובה להצלחה. בעולם אמיתי, הצלחה נולדת מהיכולת לנוע בין שתי המערכות - לדעת מתי לסמוך על אינטואיציה שמבוססת על ניסיון, ומתי לעצור ולבחון מחדש את מה שנראה מובן מאליו. אנשים שמצליחים באמת לא חיים במערכת אחת - הם מתזמנים ביניהן. הם יודעים לחשוב מהר כשהזמן קצר, ולחשוב לאט כשההשלכות גדולות.

בסופו, אנחנו לא נכשלים כי חשבנו לא נכון - אנחנו נכשלים כי קיבלנו החלטה במערכת שלא מוסמכת לכך.

אז להבא שאתם בראיון, תלחצו על הכפתור הנכון.