הפחד לדעת "בערך" - הפחד מבינוניות

לפני כמה שנים הוזמנתי לישיבת הנהלה בחברת טכנולוגיה גדולה. ישבתי סביב שולחן ארוך, מקשיבה. הסמנכ"ל הציג דוחות, המנכ"ל זרק נתונים מהזיכרון, ואני רשמתי לעצמי מילים שלא הבנתי עד הסוף, מהנהנת ומחייכת במקומות הנכונים. בפנים היה רק קול אחד: רק שלא ישאלו אותי שאלה.

באותו יום הבנתי משהו. זה לא היה חוסר ידע, זו הייתה חרדה. חרדה מבינוניות.

כשאנחנו מרגישים שכולם סביבנו יודעים יותר, אנחנו לא באמת חושבים. אנחנו מגנים על הדימוי שלנו. המוח אומר: “אם לא תיראה חכם, תאבד מקום.” ואז אנחנו מפסיקים להשתתף, לשאול, ללמוד. אנחנו שומרים על תדמית, ומאבדים סקרנות.

קחו לדוגמה אדם שמחליט ללמוד תכנות. הוא נחוש להיות מצוין, רץ ישר לשפה הכי מתקדמת, לקורסים, לספרים. אבל באמצע הדרך, כשהוא עדיין בינוני, משהו אחר קורה. המוח שלו מתחיל לעבוד אחרת. כל פעם שהוא טועה, מתקן, מנסה שוב – נוצרים חיבורים חדשים, כמו ענפים קטנים שמתפצלים מתוך גזע. כל הסתעפות כזו היא נתיב חדש של מחשבה, רעיון קטן שלא היה שם קודם. וכשהוא כבר לא רודף אחרי קו ישר של שלמות, המוח שלו מתחיל להתרחב, לא לנתיב אחד אלא לרשת של דרכים אפשריות. זו ההסתעפות, זו הלמידה, ואלו החיים עצמם. וככה, בלי לשים לב, נולדת היצירתיות. לא מהשלמות אלא מהטעייה, לא מהמטרה אלא מהדרך, לא מהמצוינות אלא מהבינוניות. כי בינוניות, במובנה העמוק, היא לא חולשה ולא ויתור – היא המקום שבו נולדת היצירתיות.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר. הפחד מבינוניות לא נובע מהיעדר שאיפה, אלא מהפחד מהכישלון. כי אצל רובנו, התחושה של כישלון חזקה בהרבה מהתחושה של הצלחה. כישלון נצרב בגוף. הוא לא רגעי, הוא חוויה רגשית, פיזית כמעט. והמוח שלנו, שנועד להגן עלינו מכאב, ילמד מהר מאוד להימנע ממנו גם במחיר של למידה. כך נוצר מנגנון שמעדיף לא לדעת, רק כדי לא להרגיש שנכשלנו.

וזה לא קורה רק בישיבות הנהלה. זה קורה בכל מקום שבו אנחנו מפחדים להיראות פחות. מישהו מציע לנו ללמוד שפה חדשה, ואנחנו עונים: “עזוב, אין לי זמן לשלוט בזה.” אבל לא מדובר בשליטה, אלא בהתנסות. לדעת כמה מילים, להבין תרבות אחרת, להרגיש קצת לא נוח. והמוח מתנגד. לדעת "בערך" זו לא ידיעה אמיתית, זה בינוני. ובינוניות מאיימת על הזהות שלנו כחכמים.

אותו דפוס חוזר בארגונים שוב ושוב. עובד חדש מצטרף, ובחודש הראשון הוא כמעט לא מדבר. לא כי אין לו רעיונות, אלא כי הוא פוחד לטעות. הוא מתבונן, בוחן, ושותק. “כולם כבר יודעים, מי אני שאשאל שאלה?” כך למידה נעצרת. או מנהלת בכירה ששומעת מושג טכנולוגי שאינה מכירה, במקום לשאול, היא מהנהנת. לא כי היא מבינה, אלא כי היא חוששת להיתפס כלא בעניינים. זו לא בעיה של אינטליגנציה, זו הימנעות אינטלקטואלית.

וכשאנחנו נרתעים מלשאול, המוח מגיב כאילו נשקפת לנו סכנה ממשית. האזור שאחראי על פחד נדלק, והאזור שאחראי על חשיבה, יצירתיות ולמידה נחלש. כלומר, כשאנחנו רוצים ללמוד, המוח מגן עלינו מלמידה. זה מה שהופך את התופעה לאירונית כל כך. דווקא האנשים הכי חכמים, אלה שמבינים את מורכבות העולם, הם גם אלה שמרגישים שהם “לא יודעים מספיק.” הם ננעלים, לא מתוך בורות, אלא מתוך מודעות.

כי תרבות שמקדשת רק את מי שיודע, יוצרת פחד מהתנסות. פחד מהתנסות הוא האנטיתזה של לחדשנות.

אבל הפחד מבינוניות הוא לא רק פסיכולוגי. הוא קיומי. בעולם שמודד אנשים לפי הישגים, להיות בינוני מרגיש כמעט כמו להיעלם. מצוינות הפכה לערך עליון, וכל סטייה ממנה נראית כמו ויתור על זהות. רק שאנחנו שוכחים שבינוניות אינה תוצאה. היא שלב. שלב בלתי נמנע בדרך ללמידה אמיתית.

סוקרטס אמר: “החכמה האמיתית היא לדעת שאינך יודע.” לא מתוך ענווה, אלא מתוך הבנה עמוקה, הידיעה שלנו תמיד חלקית, תמיד מתהווה. האדם החכם באמת הוא זה שמוכן לשהות בתוך חוסר הוודאות הזה, מבלי לברוח ממנו.

בישיבות הנהלה, אנשים מדברים כדי לשמור על מעמדם, ואחרים שותקים כדי לא להיראות טיפשים. חדר מלא אנשים חכמים – אבל כמעט אף אחד לא לומד. עובדים נרתעים מקורסים חדשים כי “אין לי זמן לעשות את זה עד הסוף.” מנהלים לא משתפים טעויות כי “זה יפגע באמינות שלי.” כך נולדות תרבויות עבודה שמדברות על מצוינות, אבל סובלות מבורות שקטה.

כדי לשבור את המעגל הזה צריך לשנות את הגדרת ההצלחה. הצלחה איננה לדעת הכול – אלא לדעת קצת יותר מאתמול. צריך לתגמל שאלות, לא רק תשובות. עובד ששואל שאלה אמיצה לומד. עובד ששותק כדי לא לטעות – עוצר את הצמיחה של כולם. מנהלים צריכים להעז לומר “אני לא יודעת”. כי ברגע שמנהיגה אומרת את זה, היא יוצרת תרבות של ביטחון פסיכולוגי, שבה מותר לחשוב בקול רם, מותר לטעות, מותר לגלות.

אנחנו גם צריכים לאמן את עצמנו לחוות בינוניות זמנית. ללמוד משהו חדש לא כדי להצטיין, אלא כדי לזכור איך מרגישה התחלה. לפני שנה החלטתי ללמוד יוונית. לא כדי לדעת אותה באמת – אלא כדי לדעת קצת. עשר דקות ביום, שלוש מילים חדשות בכל פעם. לא מושלם. אבל בכל יום אני מזכירה לעצמי שהידיעה החלקית הזו מחייה בי משהו. סקרנות. גמישות. חיות.

בעולם שבו מערכות יודעות לחשב, לנתח ולצפות טוב מאיתנו, אולי היתרון האנושי היחיד שנשאר הוא דווקא ביכולת שלנו להיות בספק. לדעת שלא נדע הכול – ולשאול בכל זאת.

ברגע שאנחנו משחררים את הצורך לדעת הכול, המוח חוזר למצבו הטבעי – סקרנות. הגוף נרגע, הדמיון נפתח, והלמידה חוזרת להיות חוויה, לא מבחן. ידיעה מלאה היא אשליה. אבל ידיעה חלקית, זו הוכחה שאנחנו חיים, חושבים וצומחים.

המוח מתרגל לאי-וודאות כמו שריר. כל פעם שאנחנו מתנסים במשהו לא מושלם , אנחנו בונים את שריר הסקרנות, לא את שריר ההישג.

וכאן, אולי, נמצא גם הלב של העבודה שלי. כמי שמלווה הנהלות ומנהלים בכירים בתהליכי גיוס כבר יותר מעשור, אני פוגשת את הפחד הזה מדי יום – אצל מועמדים, אצל מנהלים, ולעיתים גם אצלי. בעבודה שלי כהד-האנטרית ושותפה אסטרטגית לגיוס טכנולוגי, אני נדרשת לדעת המון: על שווקים, טכנולוגיות, אנשים. אבל דווקא הידיעה שלא אדע הכול – היא זו שמחזיקה אותי במוד של למידה מתמדת. הרצון לתקן, לשפר, להבין עוד – הוא המנוע שלי.

כי גם אחרי עשור, עם כל הרקורד והניסיון, אני בוחרת כל יום לא לפחד לשאול. להניח סימן שאלה במקום סימן קריאה. לא כדי להיראות צנועה – אלא כדי להישאר חיה.

ובפעם הבאה שמישהו ישאל אתכם: “רוצים ללמוד משהו חדש?” אל תסרבו, גם אם בלב אתם יודעים שתדעו אולי רק חצי.

כי האומץ להיות בינוני הוא טביעת רגל ראשונה למצוינות.

ומצוינות מתחילה במקום שמניחים סימן שאלה ולא רק סימן קריאה.